גדלתי בישראל, יפן וסינגפור, ילדה עגלגלה עם אנרגיות שתמיד אהבה לרקוד. אבל מגיל צעיר אני זוכרת שהרגשתי חוסר ביטחון לגבי הגוף שלי. רקדתי בגילאים 6-12, וכשהגעתי לחטיבת הביניים הפסקתי לרקוד כי הרגשתי שאני נראית שונה משאר הבנות (מה שונה? שמנמנה יותר).

 

בגיל 18 חזרתי לרקוד, דרך  סלסה ובצ׳אטה. היה קל יותר לחזור לריקוד כשיש בן זוג, והתחלתי להרגיש קצת יותר טוב עם הקימורים שלי בריקודים הלטיניים החושנייים האלה. בגיל 21 גיליתי את עולם הריקוד על עמוד (pole dance), מה שלחלוטין שינה לי את הפרספקטיבה לגבי ריקוד, פיטנס ודימוי גוף. פתאום, זה כבר פחות היה חשוב ״איך הגוף שלי נראה״, אלא יותר ״מה הגוף שלי מסוגל לעשות״. פתאום, יכולתי להחזיק את עצמי הפוכה, על הידיים, בשפגט, וכל זה תוך כדי שאני מסתובבת באויר! וודפ?! הרגשתי מדהים. תחושת סיפוק ותחושת מסוגלות אדירה.

 

בגיל 24 עברתי למיאמי שם למדתי טוורקינג, הריקוד המדהים שהראה לי שכל מה שחשבתי תמיד שהוא קללת חיי, הוא בעצם ברכה- ירכיים עבות וטוסיק גדול. כשחזרתי ארצה, הבאתי איתי את האהבה הזו, וב-2012 התחלתי ללמד שיעורי booty pop, לפני שידענו בכלל שקוראים לזה טוורקינג וזה הפך להיות היסטריה מטורפת.

 

לאט לאט התחלתי לשים לב לשינויים שהריקוד הזה עשה לא רק לי אלא גם לתלמידות שלי. בנות ביישניות עם דימוי גוף לא חיובי הפכו, במרוצת השנים, לנשים חזקות, מועצמות ועם ביטחון עצמי גבוה. נשים שתמיד פחדו שהשומנים ברגליים ובטוסיק יזוזו, עכשיו התחילו להיות גאות בזה ולהשוויץ בגי׳גל בכל הזדמנות! אני הרבה פעמים שומעת דברים כמו ״השיעור שלך זה המקום היחיד בו אני לא רק לא מתביישת בצלוליט שלי, אלא גאה בו!״, או ״עד שהתחלתי את השיעורים שלך, לא היה לי אומץ ללבוש מכנסיים קצרים בפומבי, אבל הקורס נתן לי את הביטחון לעשות את זה״, או ״את נתת לי השראה לחזור לרקוד אחרי שנים שלא הזזתי את הגוף- ככה זה, הריונות, משפחה, עבודה״.

 

זו הסיבה שאני מלמדת.

בואי. תצטרפי אליי.