top of page

התמודדות נפשית עם מחלה פיזית


היוווווש חזרתי לחיים. ככה פתאום, אחרי שבועיים של לשכב על הספה ולראות נטפליקס כל היום, קמתי הבוקר, והרגשתי- טוב! אבל רציתי קצת לשתף אתכן מה עבר עליי בשבועיים האלה שלא הרגשתי כמו עצמי.

מבחינה רפואית, חטפתי צינון/דלקת גרון בערך לפני שבועיים, ורציתי להימנע מאנטיביוטיקה כמה שאפשר, אז גררתי את זה 9 ימים עד שנשברתי והלכתי לרופאה שהודיעה לי חד משמעית- אם את לא מתחילה אנטיביוטיקה, זה יתפתח לסינוסיטיס. אז התחלתי לפני שבוע. היה שיפור בגלל האנטיביוטיקה, אבל לא ברמה של לחזור לתפקוד מלא בכלל. רק היום אני מתחילה להרגיש כמו עצמי. במהלך השבועיים הסיוטיים האלה, ניסיתי להזכיר לעצמי ש: - מותר לי להיות חולה, - בד״כ בדצמבר אני בחופש, (לא צריכה לעבוד על המחשב, וגם נותנת מנוחה לראש), - ובד״כ הוא במקום חם עם שמש (שזה עושה פלאים למצב הרוח שלי), - ועצם זה שאני שבועיים לא עושה כלום על המחשב- לא יקרה כלום, מקסימום הפרוייקטים שלי יתעכבו- אבל פאק. זה כל כך קשה לשחרר!!!

הפחד הכי גדול שלי, כשעזבתי את המשרה השכירה ועברתי לעצמאות, הוא שאני לא אדע להזיז את עצמי ולא אעבוד כמו שצריך וסתם אשרוף זמן כל היום מול הטלויזיה/מחשב ולא אעשה כלום. עברו שנתיים וחצי והוכחתי לעצמי שזה ממש לא המצב. אבל, כמעט שבועיים שמה שאני עושה זה לצפות בטלויזיה- כי אני לא מסוגלת מעבר- ואני חושבת שבעצם הגשמתי לעצמי את הסיוט הכי גדול שלי. ימים שלמים של לשכב על הספה, מכורבלת בשמיכת פליז (תכלס כדאי שאכבס אותה), עם טישו אלוורה, סטרפסילס וקנקני תה מול נטפליקס. רקבון. רקבון מתקדם מאוד. הרגשתי חסרת מעש, חסרת תועלת, וחסרת אונים. לא יצרנית, לא פעילה, לא זזה, לא עושה או חווה כלום. הרגשתי לא אני.

נכנסתי לתהומות הנשיה בשבועיים האלה, ונזרקתי ליקום אחר. וביקום האחר, היות שאני לא עובדת על המחשב, ואני רק רואה סדרות, אני הולכת ונהיית יותר ויותר מטומטמת (כי למה לא להיות קשה עם עצמי אם אני יכולה), ואני לא מצליחה לזכור שאני סבבה לחלוטין במציאות ובשגרה היומית שלי, אני לא מצליחה לגלות כלפי עצמי חמלה, אני בכלל לא מצליחה לזכור שאני חולה! וזה זמני!

הדיסוננס בין מה שהיה לי (צינון/דלקת בינוניים) לבין משך הזמן שזה נמשך (שבועיים!!!! לא 3-4 ימים!) פשוט גדול מאוד. הדבר היחידי שהוציא אותי ככה מתפקוד לכל כך הרבה זמן, היה, הפתעה, הסרטן. החלמה של 3 שבועות מניתוח עם מלא מלא תפרים. ומה זה שיש לי עכשיו? כולה צינון! לא הייתי מוכנה נפשית למשך הזמן שזה ייקח לי, ואני חושבת שזה מה ש freaks me out כל כך. הייתי בטוחה בחוזק של הגוף שלי. הייתי גאה בזה שאני בכושר, ואני אוכלת טוב, ואני חיה טוב, ואני חזקה, ומערכת החיסון שלי טובה, ואני עומדת בזה. אז חליתי קצת, לא נורא, כמה ימים זה יעבור. גג, גג שבוע.

ואז כשזה לא קרה, נכנסתי למין ספירלה נוראית שכזו, שבה כל מה שיכולתי לראות בכל רגע נתון זה רק כמה ימים אחורה, ולא לפני זה ולא מעבר לזה. כל מה שהסתובב לי בראש זה ״אני לא פרודוקטיבית, אני לא עושה כלום, ואני לא זזה״, ״אני מרגישה לא עצמי״. המחשבות האלה מסתובבות בראש לבד, בלי שום דבר מעבר לזה. וזה כמו בסרט fantastic beasts and where to find them- החיה הזו שתופסת את כל המקום שיש לפי המקום שיש- בין אם זה חדר ענק ובין אם זה קומקום תה :) אז זה מה שקורה. מכיוון שאני לא עובדת, לא מתעסקת בפרוייקטים שלי, אלא רק מרחמת על עצמי, יש לי הרבה זמן לעשות את זה, וזה הולך ותופס את כל הנפח שנמצא במוח שלי.

בדיעבד, גם הבנתי שבגלל המחלה פספסתי כמה פגישות עם הפסיכולוגית שלי, שלא היה מי שיטפל בי בבית ושלהיות לבד בזמן מחלה זה ממש קשה נפשית, וששני הדברים האלה לא הועילו בכלל.

אז מה אני מנסה להגיד לכן? שהיה לי ממש רע בשבועיים האחרונים, בגלל זה לא הייתי פה וגם לא הגבתי ככ בווצאפ, שבבקשה תזכירו לי פעם הבאה שאני חולה- לא להישאר לבד בבית, ושאני מאחלת לכולנו- רק. פאקינג. בריאות!!!

ומי יודע- אולי יום אחד, עם כל ההכלה שלי אליכן, אצליח להכיל גם את עצמי 💗 נשיקות, ומקווה שעליכן עובר חורף טוב!


bottom of page