החופש הגדול שלי

אומג, איך חודש של חופשה עובר בשניה? כנראה שזה בדיוק מה שהייתי צריכה... לאחר חודשי חורף קשים למדי, גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה נפשית, טסתי לחודש ואני רוצה לשתף אתכן בחוויות ובתובנות שהיו לי (כמובן, עם תמונות להמחשה ולהדגמה).

ובכן, כל הסיפור התחיל מזה שאחת משתי החברות הכי טובות שלי, שני, סיימה בית ספר לרפואה וטסה לכמה חודשים טובים מאוד (בינתיים זה עומד על 9) למרכז אמריקה. לא יצא לנו לנו לטייל ביחד אף פעם, בכל השנים שאנחנו חברות, ואני החלטתי שהפעם זה קורה. קבענו להיפגש בהונדורס, אבל לפני שהגעתי אליה, טסתי לניו יורק ונשארתי שם לשני לילות קודם. למה? כי ליאור, החברה הכי טובה השניה שלי, במקרה לחלוטין היתה בניו יורק בתאריכים האלה בשביל עבודה, אז החלטתי לעשות שם עצירה, לתת כיף לליאור, ולנסות להתגבר על הג׳ט לג (ספוילר: לא קרה).

במקרה לחלוטין, נעם, עוד חבר טוב, גם היה בביקור בניו יורק, ובין שניהם ובין רוב (החבר הכי טוב מכיתה י׳ שכיום הוא מעצב תלבושות לתיאטרון בניו יורק), לא היה לי זמן לעשות שום דבר חוץ מלהיפגש עם החברים ולאכול.

יו נואו וואט? זה סוג החופשה שלי.

מניו יורק לקחתי טיסה להונדורס עם חיבור במיאמי, מה שכמובן האריך את המסע לכמעט יום שלם... הגעתי לעיר סן פדרו לקראת אחת בלילה, שם שני חיכתה לי אחרי שלא ראיתי אותה שלושה חודשים תמימים!

מה אני אגיד לכן?

אין לי איך לתאר איזה פאקינג כיף ואושר ושמחה זה להתאחד עם החברה שאני אוהבת כבר חמש וחצי שנים אחרי שלושה חודשים של ניתוק כפוי. זה פשוט אדיר. זה כאילו אני בעולם חיצון, אחר לחלוטין (הונדורס- בחיים לא טיילתי במרכז/דרום אמריקה), אבל עם חתיכה קטנה מהבית שכל הזמן איתי (שני).

לא נשארנו בסן פדרו יותר מדי אלא למחרת לקחנו אוטובוס ואז מעבורת לאי בשם יוטילה.

יוטילה, הו יוטילה, הוא אי שטכנית נחשב לחלק מהונדורס, אבל התושבים שלו וההווי שלו שונים לחלוטין. הוא יעד פופולרי בטירוף לצלילות במים שלא חשבתי שקיימים בכזו רמת צלילות, והנייטיבז של האי הם תערובת מדהימה שלא ראיתי באף מקום- צאצאים של פיראטים שפשוט נשארו שם בכמה מאות שנים האחרונות, ומעט מקומיים של הונדורס. מבחינה אתנית, יש שם קאריביים שחורים (כמו מג׳מייקה), לבנים אדמדמים משיזוף תמידי (כנראה צאצאים של בריטיים או מערב אירופאים אחרים), היספנים (יתכן ומהונדורס, יתכן ומספרד), ועוד. לא אשכח את הילדה השחורה היפיפיה שראיתי עם נמשים על הלחיים והאף, ושיער אדום נחושת לוהט. טירוף.

ביוטילה היינו בערך שבועיים. שני היתה שם לפניי חודש וחצי ועשתה קורסי צלילה אחד אחרי השני. אני, בתור מי ששונאת להוריד את הראש מתחת למים (הסיפור של קורס הצלילה שלי בתאילנד הוא פוסט בפני עצמו), לא צללתי, ופשוט עשיתי בטן גב שבועיים. אני.

היה נפלא.

שבועיים שלמים הייתי תלויה רק בוייפיי (וגם זה לא היה אמין), בלי מחשב, בלי אינטרנט, וכתוצאה מכך, עם מעט מאוד מסכים. זה היה נפלא. למעשה, זה היה הפוסט האחרון שהעליתי לאינסטגרם ולפייסבוק- אחרי זה פשוט רציתי להתנתק. גיליתי שככל שאני לא במסך, ככה אני יוצרת אינטראקציות עם אנשים (טירוף! חתיכת סטארט אפ), וגיליתי שהבועה התל אביבית בה חייתי הרבה יותר פמיניסטית, שוויונית ומכילה ממה שקלטתי.

אני אספר על זה בפוסט נפרד, אבל חלק מהקסם של יוטילה (חופים, שקיעה, זול, כיף, יפיפה) פג לי לקראת סוף השבועיים שלי שם- התרבות שם שונה מאוד מבארץ, ושריקות, קריאות, מצמוצי שפתיים הם חלק שבשגרה. כל גבר שחולף על פני כל אשה ברחוב, אם לא עושה את מה שציינתי (וזה 80%), אז נועץ בה מבט בקטע שהוא אפילו לא מרגיש רע לגבי זה. פשוט הרגשתי מוטרדת מינית 100% מהזמן שלי שם. לא כיף.

אבל, אם נשים את זה שניה בצד, אני ממש מעריכה את הזמן שהיה לי עם שני לבלות בשקט, זה כל כך שונה היה מהחיים האמיתיים שלנו בשש שנים שאנחנו חברות. היא עם בית ספר לרפואה ולפני זה דוקטורט, אני עם עסק ואחריות ולפני זה עבודה של גדולים / תואר שני. ופה? פה כל מה שעשינו היה לצלול (היא) או לקרוא ספר בים (אני) ולצאת בערב לאחד מהברים שכולם נמצאים שם.

קשה?

קשה.

כמובן שלא רציתי לעזוב את יוטילה ואת שני ולעבור הלאה, ולא הצלחתי לדמיין איך אני אהנה במיאמי. פעם קודמת שהייתי שם (והייתי שם המון פעמים) היתה לפני שנתיים לחתונה של חברה קרובה מאוד, והביקור ההוא לא היה אחד הטובים, אז הפעם הגעתי עם אפס ציפיות.

מה שנקרא, תנמיכי ציפיות ומקסימום תופתעי לטובה.

אריאל, החברה שהתחתנה לפני שנתיים, בינתיים ילדה תינוקת שמנמנה שיכולה להיות פרסומת לגרבר (לא מעלה תמונה שלה אז תדמיינו), והפעם נשארתי אצל אריאל בבית. היא ומשפחתה גרים חצי שעה צפונית ממיאמי בקומפלקס מהמם (ראו תמונות נוף).

כל הביקור הזה הוקדש לבילוי זמן עם אריאל והבת שלה ולהיפגש עם חברים.

נפגשתי עם משה, חבר מהצבא שעבר לארה״ב לפני 3 שנים לתואר שני במנהל עסקים ואז נשאר, עם סטפני שהיתה הבסטי שלי כשגרתי שם ב-2012, ועם עוד כמה חברים שבאמת לא משנה לכן, אז לא אלאה =)

גם מיאמי הרגיש לי הרבה יותר כיף ממה שתכננתי, וגם את מיאמי לא רציתי לעזוב לתחנה הבאה, ניו יורק. דחיתי את הטיסה ביום ונשארתי שם 5 לילות במקום 4, והגעתי לניו יורק ביום שישי אחה״צ, בטוחה שלא אהנה כמו שנהניתי במיאמי, ומוכנה פשוט להעביר את הזמן בשיטוטים, סיורים, ושופינג.

אנד דן!

קרה כמובן ההיפך- היה מדהים וכיף ומעורר השראה ומלא חברים בניו יורק!

איך זה קרה?

ובכן, החברים אצלם התארחתי הם ברנרים (קשורים לברנינג מן), ולא רק שהם לקחו אותי למסיבת הברן המטורפת ביותר שאי פעם הייתי בה, הם סופר אדירים. יאיא מאוד בקטע של הדפסה בתלת מימד, והוא ובת זוגתו ארי עושים המון פרוייקטים כתחביב שקשורים לזה. זה היה ממש מגניב לראות איך הם חוזרים מהעבודה ופוצחים בעשיה בשביל הנשמה. מאז שאני עם העסק, אני הזנחתי תחביבים אחרים ואני מרגישה שעולמי הצטמצם לריקוד, פיטנס ואוכל כשזה מגיע לתחביבים. שזה נחמד, אבל זה גם נחוץ לעבודה שלי, אז הקו בין תחביב לנחיצות קצת מטשטש.

בשבת ביליתי את כל היום עם ארי המארחת בתפירת תלבושת בשבילי למסיבה שקרתה בערב. זו מסיבת של קמפ של ברנינג מן והנושא היה סטאר-וורז (עד היום. עד. היום! לא ראיתי אף סרט שלהם ואני מתכננת להמשיך ככה), אז כמובן שהכנתי תחפושת של הנסיכה לאה.

הכנתי.

היה לי ביקיני לבן והוספתי לזה שטויות מסביב ושמתי גולגולים.

״הכנתי״...

המסיבה עצמה (השתדלתי לא לצלם) היתה ברמת השקעה וגימור שלא ראיתי בארץ. היא התרחשה במועדון חשפנות בוול סטריט שסגור במשך סופי השבוע (כי וול סטריט סגור בסופי שבוע...) אז ככה שהיה שם עמוד כבר :) התפאורה היתה משוגעת, התחפושות של האנשים היו משוגעות, והיה ממש מדהים.

שאר הזמן שלי בניו יורק הלך על סידורים ועל לראות חברים (אני אחסוך מכם את התיאור) אז גם הפעם לא הספקתי לעשות שופיגנ או לעשות סיורים רגליים, שאני ממש אוהבת לעשות. לא נורא, נשארתי עם טעם של עוד :)

חזרתי הביתה מאוששת, עם אויר לנשימה.

אני מרגישה שכל חלק בטיול הגיע בדיוק בתזמון הנכון ונתן לי את מה שהייתי צריכה (והייתי צריכה מגוון דברים אחרי החודשים האחרונים בארץ).

היומיים הראשונים בניו יורק היו להתרגל לזה שאני בחו״ל, עם שני חברים ממש טובים (נעם וליאור). יוטילה עם שני היה מנוחה למח ולגוף, ובעיקר חופש מהמסך במשך שבועיים. מיאמי היה גשר מעולה בין אוירת החוף של יוטילה לבין הקשיחות של ניו יורק אח״כ, וניו יורק הפתיעה לטובה עם כל הפעילויות החברתיות וכמה שנהניתי מהעיר עצמה.

החופש הזה נתן לי פרספקטיבה קצת על החיים בכללי ועל החיים שלי, איזה דברים עובדים לי טוב ואיזה דברים אני רוצה לשנות. הכל עוד מאוד בחיתולים ואני לא אשתף כי זה מוקדם, אבל רק אגיד שזה היה מאוד, מאוד נחוץ, לקיחת הצעד אחורה הזה. ושאני לא אתן לעצמי לעבור שוב עוד שנה וחצי בלי לקחת חופש, אבר אגיין!

אוהבת, שמחה לחזור, ונשיקות :)