.png){kind=logo}
מעבדות לחירות
רציתי לכתוב פוסט מיוחד לפסח על יציאה מעבדות לחירות וכל השיט הזה, ופתאום קלטתי שזה הזדמנות מצוינת לדבר על בטן. וליתר דיוק, השקר של הבטן שטוחה.
לפני כמה שבועות פרסמתי בחשבון האישי שלי בפייסבוק שאלה: מי פה חושבת שהבטן שלה מספיק שטוחה? ציפיתי להרבה תגובות אבל לא ציפיתי לסערה שזה עורר. 72 תגובות שנעו בין ״אני״, ״שלי לא ואני לומדת לחיות עם זה״, ״אני אוהבת את הבטן שלי כמו שהיא, לא שטוחה / גברית עם ריבועים״, ועוד. אני אישית חושבת שזה רק קצה המזלג, שצריך אומץ בשביל להודות שאת מרוצה או לא מקומה מהבטן, ושלמעשה רק 20% מהנחשפות לפוסט ענו. הרב בטח קראו ולא הרגישו מספיק נוח לענות על השאלה ה- בואו נודה בזה- די חודרנית שלנו.
בטן. למה זה איבר כל כך רגיש? פיזית, וגם רגשית? פיזית (פה נכנסת המדענית שבי לסיפור), בבטן ממוקמים רב האיברים החיוניים לנו למערכת העיכול והנשימה. הבטן שלנו חשופה לפגיעה, בניגוד לריאות שממוקמות מאחורי הצלעות ויש להן הגנה שלדית, ולכן כולנו למעשה פוחדים מאגרוף בבטן. אגרוף ביד יכאב, אבל אגרוף בבטן יכול לפגוע בכבד, כליות, קיבה ועוד שלל איברים שדי חשובים לנו בשביל לחיות. רגשית, אני חושבת שיש קשר לזה שהבטן פגיעה פיזית. ביטויים כמו ״להוציא את הקרביים״, (בהקשר של לגלות מחשבות נסתרות, רגשות, וכו), ״אגרוף בבטן״ (בשורה מרה שמפתיעה ומפילה), ״פרפרים בבטן״ (התרגשות שלא ניתנת לשליטה או הסבר לוגי), מראים לנו שהבטן מקושרת אצלנו לרגשות. בניגוד למוח הלוגי, השכלתני, ההגיוני, הבטן שלנו מלאה בתחושות ורגשות לא מוסברים, אינסטינקטיביים (תחושות בטן), אינטואיטיביים. אז אחרי שהבנו שבטן זה איבר רגיש, אולי נבין למה אנחנו רגישות לגביה מבחינת נראות (איך שהיא נראית). התשובה, כרגיל, היא הפטריארכיה. אומנם בשנים האחרונות חלה התעוררות מבורכת לגבי מודל יופי שונה ממודל הרזון ששלט, אבל אם תשימו לב, לרב (רב! לא כל) דוגמניות הפלאס סייז, בטן שטוחה (במציאות או בתמונות). גם כשמקדמים ״נשים אמיתיות״ (ביטוי שאני שונאת כי כולנו אמיתיות), תראו תחת וירכיים, אבל בטן שטוחה. גם אני, עם כל הקבלה העצמית וההטפה לאהוב את הגוף שלך כמו שהוא, למדתי לקבל ולאהוב את הירכיים (עם הצלוליט), התחת שקופץ, אפילו- רחמנא ליצלן!!- הזרועות הענקיות שלי. אבל הבטן? הו, לו רק היתה לי בטן שטוחה. שעות אני יכולה לשחק איתה וליצור איתה צורות, בדרך כלל דונאט או בייגל, לגרום לה לדבר, לראות את סימני הקפלים כשאני קמה אחרי ישיבה ממושכת, ולכמוה, כמיהה עמוקה ורבת שנים, לבטן שטוחה. למה? למה תחת וירכיים זה בסדר אבל בטן לא? המדענית שבי רוצה לתת לכם שתי סיבות. הראשונה, היא בריאותית, כי הרי ידוע שלמעשה כולם דואגים שנהיה רזות רק כי הם דואגים לבריאותינו. שומן בטני (השמנה ״גברית״, באיזור הבטן, בניגוד לאיזור הירכיים) מקושרת לשלל בעיות בריאותיות כמו כולסטרול גבוה, סכרת, התקפי לב, וכו. הסיבה השניה היא שמבחינה אבולוציונית, אגן ירכיים רחב סימן פוריות ונשיות, ולכן גברים ימשכו יותר לזה מאשר לאישה עם בטן שמנה. בולשיט. שני התירוצים האלה בעיני עדיין לא מצדיקים את הפוביה שהשרישו בנו נגד הבטן שלנו. וזה מעצבן אותי, כי אני רוצה להצטלם בלי שיגידו לי ״תכניסי בטן״. אני רוצה להשלים עם הבטן שלי, שכנראה לעולם לא תהיה שטוחה ברמה שאני רוצה כי זה ידרוש ממני המון עבודה שתכלס, אין לי אנרגיה וזמן לעשות. אז אני מתחילה בקטן, כל פעם שמישהי מגיעה לשיעור טוורקינג שלי ואומרת ״אבל הבטן שלי גם קופצת, לא רק התחת״ אני אומרת- גם שלי. זה בסדר. ואני מצטלמת עם בטן חשופה בסרטונים שלי, כי זה לחלוטין בסדר גמור לראות מישהי עם בטן, קטנה כגדולה, רוקדת. זה בסדר! אני ממש לא הראשונה לדבר על השקר הזה שמוכרים לנו במדיה החברתית, ובטח שלא אהיה האחרונה. אני ממליצה לכולכן לקרוא את מה שהיה לזוהר להגיד בפוסט חשוב מאוד על הנושא, פה. http://zorikit.blogspot.co.il/2017/02/blog-post_8.html?m=1 וכמובן לעקוב אחריה - לינק בתגובות ובעיקר אני מאחלת לכולנו לצאת מעבדות של שעבוד לקונספט מסוים של מה הוא יופי, לחירות, שבה אנחנו עושות מה שפאקינג בא לנו, איך שפאקינג בא לנו. וזה לא מובן מאליו.